לצאת מהדעת.. ולחזור לדרך חדשה 
אביטל-אהרוני
מורה דרך למניעה, מזור וצמיחה, בשיטת "מדרג ההפנמה"   כ"דרך הבמבוק"  כדרך הבמבוק (מקוצר)
לצאת מהדעת > לחזור לחפש לסלול דרך חדשה! Never say never  באימון יותר טוב להתסכל על הביצוע במקום על לוח התוצאות 

  • אביטל אהרוני - תושבת מיתר, מורה לשעבר, מטפלת ומורה לצ'י קונג, פסלת משלבת ומחברת בעבודתה היבטים של חומר ורוח. 

    אימון – האם רק מתוך סבל וכאב?            
    רוצה לשתף בהתלבטות שיש לי כבר הרבה זמן. לפני שלוש וחצי שנים ריסקתי את הקרסול. עד אז חשבתי שאני עמידה, חזקה, בעלת כוחות אינסופיים לעשות ולחולל כל מה שאני רוצה ומאמינה בו. לחמתי על העקרונות שלי, עשיתי המון קורסים, כנסים, השתלמויות ופעילויות בנושא שוויון בין המינים. הרציתי בכל מקום בדרום, מאשדוד ועד מצפה רמון, בקיצור, איפה לא הייתי ומה לא עשיתי... בשלב שהרגשתי שאני עושה אינסוף דברים והופכת הרים, הרגשתי גם שאני עושה עוד ועוד מאותו דבר ותוך כדי החוויה הזו, באחד הבקרים מלאי הרוגז, הריצה, ההתרוצצות, חוסר הזמן והמתח, נפלתי בריצה לטלפון וריסקתי את הקרסול. בתוך הכאבים האיומים שהיו לי, ששה שבועות עם הרגל למעלה בלי יכולת לזוז, אמרו לי כמה אנשים טובים שיש כאן שיעור חשוב מאוד בשבילי וכדאי לי לראות מה אני מרוויחה מן ההתנסות הזו.
    בכיתי בשבועות האלה כמו שלא בכיתי בחיי וכאבתי כמו שמעולם לא כאבתי וכאילו לא די, בשבוע החמישי לתקופת ההחלמה הממושכת וחסרת האונים הזו, נפצע בני בצבא ואני עם כסא הגלגלים והקביים נסעתי לשבת לידו בהדסה בירושליים.
    כשהחלמתי, התייחסתי אל השיעור הזה כאל אחד הדברים החשובים והטובים ביותר שקרו לי בחיים. הבנתי שקיבלתי הזדמנות חסרת תקדים לראות דברים שאם לא הייתי נפצעת ונכנסת למצב כל כך קיצוני של חוסר אונים, לא הייתי לומדת אותם.
    הבנתי שיש בעולם וביקום סדר מסוים שנשגב מבינתי ומיכולותי המוגבלות לקלוט אותו. למרות הרקע החילוני לחלוטין שבתוכו גדלתי, התחלתי להכיר בכך שהעולם או החיים או היקום מביאים אלי ואל האנשים שסביבי התנסויות שחלקן נתפסות כטובות ובונות וחלקן נתפסות אצלנו כהרות אסון או הרסניות, אבל כולן הן התנסויות שמזומנות לנו על ידי החיים שלנו.
    נכנסתי לתהליכים של גילוי והתבוננות פנימית. הבנתי שאת ההתנסויות שאני חווה ועוברת אני מביאה אל חיי על מנת ללמוד את עצמי בדרך שלא למדתי ולא הכרתי עד כה.
    קלטתי שהפרשנות שאני נותנת לאירועי חיי, היא זו שיוצרת את המחשבות השיפוטיות שלי לגבי טוב ורע. אין כאן בעצם טוב ורע. לשבור רגל ולשכב ששה שבועות עם כאבי תופת זה לא טוב או רע, זה פשוט זה. והשיעורים הנלמדים בעקבות זה יכולים להיות בכיוון של: איזה אסון קרה לי, איך לא נזהרתי, מגיע לי אני לא שומרת על עצמי ועוד..."  או הם יכולים להיות: איזה מזל שמה שלא נתתי לעצמי בכל זאת נתתי לעצמי, מה שלא העזתי לתת כמו מנוחה ושכיבה מוחלטת לתקופה מסויימת, הגוף שלי פשוט לקח לעצמו.  ראיתי שאת אותו האירוע ניתן לראות כמו אסון או כמו התגלות והבנה חדשה.  אני כותבת ומספרת את כל זה לא כדי לשכנע מישהו במשהו אלא כי יש לי התלבטות – האם הייתי יכולה להתחיל את הדרך החדשה שאני הולכת בה היום אלמלא הכאב, הסבל, הבכי, חוסר האונים, תחושת התלות וההתגלות המדהימה שהייתה לי ושהמשמעות שלה הייתה שאין לי שום יכולת לנהל את חיי מן המקום הרגיל.